המשאלה היחידה של מוישי ליום הולדתו

 

 "מה היה קורה אם סנדרה לא הייתה מצילה אותי?" מקשה מוישי הולצברג על סבו וסבתו, המשמשים גם כהוריו, ואין להם תשובה ● חמש שנים אחרי שאיבד את אביו ואמו בסדרת הפיגועים במומבאי, הוא חוגג יום הולדת שבע ומבקש משאלה אחת: "שהמשיח יבוא, ואבא ואמא יבואו מהר" ● לקריאה

ידיעות אחרונות

כח כסלו התשע"ד (01.12.2013)

מה זה נס? אני שואלת את מוישי הולצברג שעיניו נוצצות מתחת לכיפה הרקומה ובין תלתלי הפיאות. "יהודה המכבי! חנוכה! מעטים מול רבים!" הוא מריע ומלקק מגלידת השוקולד שזולגת לסנטרו.

רק לפני כמה דקות חזר הביתה מביקורו השבועי אצל פסיכולוג. סנדרה, המטפלת ההודית שלו, החזירה אותו משם ובדרך חזרה קנתה לו מנת פלאפל וגלידה עם סוכריות. את צחוקו המתגלגל שמעתי עוד כשהוא וסנדרה התחרו ביניהם ברחוב בריצה עד לדלת. מוישי ניצח והגיע ראשון.

גם לך קרה נס, אני מגששת. "נס גדול! נס גדול!" הוא ממשיך לפזז בין פינת האוכל לסלון. אחר כך שולף כדור, נוגח בו ומזמין את סנדרה לשחק איתו במסירות.

"ברוך השם, הוא ילד שמח, וגם זה נס גדול", מתמוגגים הרבנית (שמוישי קורא לה גם סבתא וגם אמא) יהודית והרב (שמוישי קורא לו "זיידה") שמעון רוזנברג. הם עצמם קוראים לו נכד ובן. או במילה אחת "בנכד". חידוש שנבט מתוך התופת. לפני שלושה שבועות חגג מוישי את יום הולדתו ה־7. "לפי התאריך העברי יום ההולדת שלו חל ב־א' כסלו, יום אחרי הרצח של הוריו, רבקי וגבי, בפיגוע במומבאי".

והוא שואל עליהם. "במשך היום הוא עסוק ואין לו זמן לשאלות", מספר הרב רוזנברג, אשר לפני 42 שנה הגיע עם רעייתו לעפולה כשליח חב"ד ובכך התוו את הדרך ל־11 ילדיהם. אבל במיטה, לפני קריאת שמע, מוישי שואל.

"מה היה קורה אם סנדרה לא הייתה מצילה אותי?" הוא שואל את סבתא־אמא. "ואינני יודעת מה להגיד", היא אומרת. בערב אחר מוישי מדבר על שני אחיו שנפטרו ממחלה לפני שהוא נולד ושואל אם המחלה שהייתה להם מדבקת. "אני מחבקת אותו ואומרת 'כמובן שלא, ברוך השם אתה בריא ושלם'", היא ממשיכה.

אבל עבורם, הרגעים הקשים ביותר הם כשמוישי שואל את סבא: "למה השם עשה ככה?" "ואני אומר לו שאין תשובה", מהנהן שמעון, "אבל העובדה שאנחנו לא רואים את התשובה לא מפחיתה, חס ושלום, בדבקות שלנו בהשם. אנחנו מאמינים שכל דבר שבא ממנו בא לטובה. אם אנחנו עוד לא מסוגלים להבין את מעשיו הבעיה היא בנו – לא בו".

רבקי ז"ל הייתה השישית במניין ילדיהם, "וזה כאב שלא מרפה", מוסיף אביה. "אמנם חז"ל אומרים בתלמוד 'חזקה על המת שיתרחק מן הלב', אבל מהמחשבה הוא לא נשכח". מבחינה חיצונית, הם מעידים, דומה מוישי לאביו, "אבל יש בו גם הרבה מאמא שלו", יהודית מלכסנת אליו מבט חם. כשהיא אומרת לו: "אתה צוחק בדיוק כמו אמא שלך", הוא שמח. הוא גם שמאלי כמותה.

כיוון שהגלידה מילאה את בטנו של מוישי ואפילו כדורי הפלאפל לא מעוררים את תיאבונו שהתפוגג, סבתא מושיבה אותו ליד השולחן הקטן במטבח ומגישה לו דף הפעלה. כמה פעמים מופיעה המילה משיח בתפזורת? "מצאתי שבע פעמים משיח!" הוא מכריז, "והנה עוד משיח אחד!" כשמרימים כוסית לחיים נהוג לברך ברכה. "שהמשיח יבוא, ואבא ואמא יבואו מהר", אומר מוישי. "זה יקרה", מבטיח הסבא, "אם ירצה השם".

במהלך השבוע הבית שקט. סבא, סבתא ונכד פעלתן ושובב. בחצי מהשבוע שוהה בבית גם סנדרה, ולדברי הסבא "בינה לבין מוישי יש קשר עז. היא הייתה ה'נני' שלו מאז שרבקי וגבי חזרו למומבאי, היא גידלה אותו במסירות ובאהבה". "לא גידלה אותו, טיפלה בו", מעירה הסבתא.

מוישי יודע לספור בהינדית עד עשר, ואיתה הוא עדיין מדבר באנגלית, למרות שבשנה האחרונה היא התחילה ללמוד עברית. "תמיד יהיה ביניהם קשר מיוחד במינו, הרי היא הצילה אותו, אבל הפסיכולוג המליץ לנו קצת להפריד בינה לבינו", אומרת יהודית. "לטובתו של מוישי. הרי הוא כבר ילד גדול".

חצי מהשבוע סנדרה עובדת בירושלים במוסד עלה, עם ילדים פגועי מוחין, ובחצי השני היא עם מוישי בעפולה. יש לה חדר משלה. שני בניה בהודו, בני 30 פלוס, והיא רוצה להישאר כאן. "עדיין יש לה תעודת זהות כתומה, זמנית", אומרת הסבתא. "בשנה הבאה היא אמורה לקבל תעודת זהות כחולה".

בערב שבת הבית בן שתי הקומות מתמלא בשמחת חיים. "רק בת אחת גרה לידינו, כל האחרים מפוזרים ברחבי הארץ, כשליחי חב"ד, ולשבת חלק מהם מגיעים עם הנכדים", מספר הרב. "כמה נכדים יש לנו? כן ירבו. לא סופרים. שתיים מהנכדות נולדו בכסלו, שבוע לפני ושבוע אחרי מוישי, וזה תענוג לראות אותם משחקים ביחד כמו שלישייה".

שלוש פעמים בשנה מגיעים לארץ הסבתא והסבא מניו־יורק, פרידה ונחמן הולצברג, "ולמרות שיש להם קרובי משפחה בכל הארץ הם עושים את השבתות אצלנו. רק עכשיו הסתיים ביקור בן חודש".

את סבתא חרדתית?

"כן", היא משפילה מבט. "ללא ספק. אני דואגת לו יותר משדאגתי לילדים שלי. קיבלתי תפקיד. לגדל אותו, לשמור עליו מכל משמר".

מדי בוקר, לפני צאתו לבית הספר, ניגש מוישי לפינת הצדקה, חופן מטבעות מהקערה ומשלשל אותן לקופות הצדקה שעל שם הוריו ושני אחיו. הם לימדו אותו לעשות זאת בגיל שנתיים, כשהגיע לביתם, ואת הטקס הזה הוא לעולם לא יפספס. בפינת הצדקה מונחות גם תמונות של הוריו – מילדותם, כזוג צעיר ואיתו, והסבתא מצביעה על תצלום במסגרת מעוגלת.

בגיל שנתיים וחצי מוישי הפיל את התמונה הזאת לרצפה ואמר לסבתא: "אבא ואמא נפלו". זו הייתה העדות היחידה לכך שהוא זוכר את מה שקרה. "זה טבעי", אומר הסב. "הרי שלושתם שכבו שם, על הרצפה, והוא קם ונעמד בין הוריו ובכה. בהתחלה צעק 'אמא', אחר כך 'סנדרה' ומזל שהיא שמעה ושהיו לה האומץ והתושייה".

מאז שהפיל את התמונה הם לא מעודדים אותו לנבור בתאי הזיכרון, "אבל כשהוא שואל אנחנו עונים לו כדי שישמע את המידע מאיתנו", מסביר הסב. "ילדים עלולים להיות אכזריים, ואנחנו לא רוצים שמישהו יקניט אותו במשהו שהוא לא ידע. כשמוישי מעלה שאלה מסוימת אנחנו מעדכנים את הפסיכולוג כדי שיידע מה מטריד אותו".

כשהגיע אליהם ממומבאי, לפני חמש שנים, הגביהו הרוזנברגים את הגדר שמקיפה את ביתם. "לא הייתה ברירה", מסביר שמעון. "אנשים עמדו מול הבית כדי לראות את מוישי ואפילו בשבת ניסו לצלם אותו. אני חושב שעשו את זה מתוך אהבה והזדהות. גם כיום מזהים אותנו, ניגשים, שואלים".

"קומיקס!" קורא מוישי. "קומיקס", הוא מבקש וסבתא מביאה לו את הספר האהוב עליו, "סיפורי הבעל שם טוב בקומיקס", ומעידה שבשנים האחרונות הספרות החסידית שינתה פניה ומוציאה לאור יצירות נפלאות. יש סיפור שמוישי אוהב במיוחד. "לאדמו"ר הזקן היה חסיד לא כל כך חכם", היא מדקלמת. "יום אחד החסידים התחרו ביניהם מי יהיה הראשון שיגיע לביתו של הרב והוא הגיע ראשון. הוא נתלה על שער הברזל והתנדנד. כשבאו החסידים הם שאלו אותו למה הוא מתנדנד והחסיד השיב: 'בחנות הדגים תולים דג על השער. בסנדלרייה תולים נעל על השער. ומה יתלו בשער ביתו של הרב? חסיד!"

"שמתנדנד כמו חסידה!" מוישי מבאר.

בתלמוד תורה, לצד לימודי הקודש, הוא לומד גם חשבון ועברית, "והוא תלמיד טוב", מחייכים סבתו וסבו. אחרי הלימודים, הם מתכננים, הוא ייסע ללמוד בחצרות של הרבי ולאחר מכן – שליחות וחתונה.

עד אז הם מתרכזים בעתיד הקרוב. לפני ארבע שנים וחצי הונחה בעפולה אבן הפינה ל"בית גבי ורבקי, בית מעשים טובים". לדברי הסב, "העירייה נתנה את המגרש ואנשים טובים עזרו לרעייתי ולי בעבודה על התוכנית. זה יהיה בניין בן שלוש קומות, 850 מ"ר, עם הרבה מטרות. יהיה בו אורחן לחיילים שרוצים לעצור בצומת ולהתרענן, יהיו בו חדר הנצחה ובית מדרש, ואולם תפילה, ומטבח שיגיש ארוחה חמה לילדים ממשפחות מצוקה, ובגדי מלכות למשפחה שמחתנת ילד, ומשחקייה ועוד ועוד. אין גבול למעשי החסד, אבל", הוא ממולל במבוכה את שולי מעילו השחור, "יש גבול לכסף. עלות הבנייה היא 2 מיליון דולר. צריך תרומות".

לפני חמישה חודשים החלו לבנות את השלד בעזרת הסכום שכבר נאסף. "מאז", מספר הרב, "בכל יום שישי אני הולך עם מוישי לראות איך העבודה מתקדמת. הוא יודע שזה בית על שם הוריו והוא יודע, שבבוא היום, הוא ימשיך את דרכם".