הרב שלום בער וולף
ר"מ בישיבת חח"ל צפת
הצעת דרך וסדר ללימוד וידיעת 'כל התורה כולה' על ידי ספר הרמב"ם, כרצונו ולנחת רוחו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ
ידיעת התורה כולה
הרמב"ם בחר לפתוח את ספרו 'משנה תורה' בפסוק הנ"ל, כיון שבספר זה הוא אכן נגש 'להביט' אל כל מצוות התורה.
הרבי מלך המשיח שליט"א (הדרן על הרמב"ם תשמ"ו) מתעכב על חציו הראשון של הפסוק 'אז לא אבוש', ומבאר: כאשר האדם יודע את כל המצוות כולם, אז הוא אכן לא צריך להתבייש, אך כל עוד שאיננו יודע את כל המצוות, ראוי לו ליבוש (כמובא בהערת שוליים נקודת הביאור בזה[1]).
הווי אומר בפשטות, עיקר מטרת הלימוד בספר הרמב"ם, היא ידיעת ספר הרמב"ם כולו.
ובעצם זוהי הלכה פשוטה בהלכות תלמוד תורה של אדמו"ר הזקן, שמצות ידיעת התורה שכל אחד מחוייב בה, היינו שכל אחד חייב לדעת את כל תרי"ג מצוות והלכותיהן. ובלקו"ש (חל"ו כ'-כ"ד טבת) מבואר שאפשר לקיים חובה זו על ידי לימוד וידיעת כל ספר הרמב"ם.
וכאן כמובן נשאלת השאלה, איך אפשרי הדבר. שהרי ספר הרמב"ם הוא גדול מאד, וזכרון האדם חלש מאד, ובפרט שכל אחד טרוד בענינים נוספים ולכאורה אין זמנו בידו להתפנות לכזה פרוייקט ענק של ידיעת ספר הרמב"ם כולו. ולכאורה הדרישה הנ"ל נראית בלתי אפשרית.
זאת ועוד, מי מדבר על ידיעת הרמב"ם, כשלפעמים נראה שעצם לימוד והבנת פשט דברי הרמב"ם הוא קשה. ואיך אפשר לזכור משהו שלא מבינים אותו.
למי הרמב"ם כתב את ספרו?
לפני שנציע את התשובה, כיצד אכן אפשר למצוא דרך מעשית לידיעת התורה כולה דרך ספר הרמב"ם, חשוב להקדים:
הרמב"ם מצהיר במפורש בתחילת ספרו שמטרתו היא "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה . . שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל . . שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
מכך מובן שכשהרמב"ם כתב את ספרו הוא העמיד לנגד עיניו את דמותו של הקטן בישראל, וכתב את הספר בצורה כזו ובסגנון כזה שגם הקטן שבישראל יוכל להבין את הדברים ולשמרם בזכרונו.
אפשר לחשוב ולהבין שהרמב"ם – בהיותו "אדם השלם" המסודר בכל עניניו[2] - ודאי הגדיר לעצמו את רמת התלמיד האלמוני אליו הוא מייעד את ספרו, הן את רמתו השכלית, והן את רמת הידיעות שלו.
הרמב"ם אמנם לא פירט לנו מהי הרמה השכלית של ה"קטן" עליו הוא מדבר, אך אפשר לתאר לעצמנו שהוא מתכוון לרמה שכלית של אדם ממוצע בדורנו.
[כי גם אם ברור שהגדולים של היום אינם אותם 'גדולים' שהרמב"ם מדבר עליהם, אך סביר להניח שהקטנים של היום הם לא יותר גרועים מהקטנים שבדורו של הרמב"ם, וגם הם נכללים ב'קטן' עליו הרמב"ם מדבר].
ומבחינת רמת הידיעות, הרמב"ם כתב במפורש, הוא כותב את חיבורו לתלמיד שלמד תורה שבכתב בלבד[3], וטרם פתח משנה וגמרא. וגם תלמיד כזה יכול להבין את ספרו כולו ולהתמצא בו כראוי.
ולכן לומד הרמב"ם צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שהדברים נכתבו עבורו ולפי רמתו, ואם רק יקדיש תשומת לב לדברי הרמב"ם, הוא יעמוד על משמעותם הפשוטה ברוב הענינים על כל פנים[4].
*
וכן הוא בנוגע לידיעת הרמב"ם כולו. כי אמרו חז"ל "איני מבקש אלא לפי כוחן". ולכן אם התורה דורשת מיהודי כל תרי"ג מצוות והלכותיהן, צריכה להיות קודם כל ההנחה הברורה שהדבר אכן אפשרי.
מי שאינו מאמין שהדבר אפשרי, אינו שואף להגיע לזה, והוא אכן לא יגיע. רק מי שמאמין שהדבר אפשרי, אכן ישאףליישם את הדברים, ובעזרת ה' אכן יצליח.
ובפרט כאשר לומדים את השיחה הנ"ל, מי שלוקח את הדברים של הרבי כשייכים אליו במצבו הוא, ובפרט כאשר מתבונן בדברים הנ"ל של הרבי שעיקר ענינו של יהודי זה המצוות וידיעתם, וכל עוד שאינו יודע את כל המצוות חסר לו עיקר ענינו וראוי לו להתבייש, ודאי שזה ידחוף אותו ויתן לו את התעוזה והאומץ לשאוף לדעת את התורה כולה.
כיצד ללמוד רמב"ם.
מדוע בכל זאת קשה לפעמים להבין את דברי הרמב"ם, אפשר למצוא לזה שתי סיבות:
א. אריכות הדברים וריבוי הפרטים. כאשר האדם לומד דינים הרבה סביב נושא אחד, הוא כבר מאבד את ידיו ורגליו, הוא לא מבין מה המשמעות והחידוש של כל מקרה וכל דין, והכל נהפך אצלו ל'בלגן' אחד גדול.
ולעניות דעתי, הפתרון הפשוט לזה, הוא מעקב אחר סדר דבריו של הרמב"ם. סדר דבריו של הרמב"ם הוא מופלא ומדוייק, וכאשר שמים לב לסדר הדברים, כל ריבוי המקרים והדינים מסתדר מאליו לשורה אחת ברורה ובהירה[5].
[בחלק מספרי הרמב"ם המגיד משנה והרדב"ז כבר עשו את העבודה הזו, לבאר ללומד את סדר דבריו של הרמב"ם, בתחילת ספר או בתחילת הלכות. אך זה רק על חלק מהספרי רמב"ם.
כעת במהדורה החדשה של הרמב"ם של 'מפעל משנה תורה' עמדו על הצורך הזה ועשו מלאכה שלימה, שבתחילת כל ספר ישנו ביאור על סדר ההלכות שבספר, ובתחילת כל קבוצת הלכות ישנו סיכום וביאור סדר הפרקים, ובכל פרק גופא ישנם 'כותרות' לכל קבוצת הלכות. אך בינתיים מהדורה זו הגיעה עד ספר קדושה בלבד.
אך גם מי שאין תחת ידו אותם ספרים, יכול בכחות עצמו בעיון קל לעקוב אחר סדר הדברים, לראות ולהבין[6]].
ב. סיבה נוספת לקושי ההבנה בדברי הרמב"ם, היא כאשר נתקלים במושגים שאינם מוכרים ללומד המתחיל.
אך האמת היא, שבדרך כלל זהו קושי מדומה. כי כנ"ל הרמב"ם מלכתחילה ייעד את ספרו לתלמיד שאינו מכיר את כל המושגים ההלכתיים, אלא רק את המושגים הבסיסיים ביותר כפי המוזכרים בחומש. ולכן בדרך כלל הרמב"ם מבאר קודם כל את המושגים עליהם הוא מדבר, ורק אחר כך ניגש לדבר על פרטי הדינים הקשורים אליהם.
והדוגמה הבולטת בהלכות אישות, שנפתחים בב' פרקים שלמים המבארים שורת מושגים הקשורים להלכות אישות. ואכן מי שילמד אותם פרקים ולא ישים לבו להכיר את המושגים כראוי, יתקשה אחר כך להבין את כל ספר נשים, אך אין זו אשמתו של הרמב"ם אלא אשמתו של הלומד שלא שם לבו כראוי להבין את דברי הרמב"ם.
ועל דרך זה הוא סדר הרמב"ם בכל מקום, שהוא מקפיד להבהיר קודם כל את המושגים עליהם מדבר, ורק אח"כ מדבר על הדינים.
אמנם יש ענינים שזה לא בדיוק כך. ולדוגמה, המושג 'שבועת היסת' מופיע במקומות רבים במשנה תורה אגב נושאים אחרים, אך מקומו העיקרי בו הוא נתבאר בשלימותו הוא בהלכות טוען ונטען הקרובות כבר לסוף הספר. הלומד שטרם מכיר את משמעותו של המושג, כשנתקל בו בהלכות אישות או בהלכות גזילה ואבידה, אינו מבין את משמעותו, ובמילא אינו מבין את משמעותה של כל ההלכה בה הוא מוזכר.
ולדברים האלה, צריך סבלנות. מחד גיסא לא להבהל ממושגים שאינם מוכרים, אלא לרשום אותם בצד ולחכות למצוא את פתרונם. ולאידך גיסא, כל מושג חדש שהרמב"ם מבאר, יש לשמור אותו בזכרון, לפעם הבאה שנתקל בו, ואז יהיה יותר קל להבין את הדברים. וכך מפעם לפעם ומשנה לשנה לימוד הרמב"ם נהיה יותר ויותר מובן.
איך לזכור את הרמב"ם.
ומכאן בנוגע לזכרון וידיעת דברי הרמב"ם:
א. לכל לראש, לא הכל בבת אחת, זמן רב לפנינו.
בעזרת ה' בשנה אחת אפשר לרכוש ידיעה מסויימת, כללית ושטחית בדברי הרמב"ם, הלימוד בשנה השניה יהי' חזרה על הדברים שכבר ידועים, ותוך כדי להשתדל לשים לב יותר ולהעמיק את הידיעה שתהי' יותר מלאה ויותר מפורטת, וכן בשנה שלאחר זה וכו'.
ב. צריך להיות ברור ללומד, מה אני רוצה לזכור מדברי הרמב"ם.
כי אמרו חז"ל "הוי עושה דברי תורה כללים, שאם אתה עושה אותם פרטים, הם כבדים עליך ואתה משכחם[7]". ולכן לימוד התורה צריך להיות בדרך של מן הכלל אל הפרט.
ובעניננו, בלימוד הרמב"ם יש לכל לראש מתייחס אליו כמילון מושגים של התורה כולה, שהלומד רוצה ללמוד ולהכיר את כל המושגים שעליהם הוא מדבר. לדעת מהו אשם תלוי, מהי שפחה חרופה, מהו מאמר ביבמה, ומה הוא תנאי בני גד ובני ראובן. מבלי להתייחס כלל לפרטי הדינים הקשורים לכל מושג.
כמו כן במקביל, יש לעקוב אחר סדר הענינים הכללי, להכיר את י"ד הספרים ולדעת כל הלכה לאיזה ספר היא משתייכת, ובאיזה נושאים היא עוסקת, ומה הסדר הכללי בתוך הפרקים שלה (כנ"ל).
[לכאורה זוהי משימה גדולה, אך כשפורסים אותה על שנה שלימה, זוהי משימה צנועה בהחלט].
כך שבסוף השנה בעזרת ה' הלומד יכיר את רובם ככולם של המושגים שבתורה, ותהיה לו התמצאות כללית בספר הרמב"ם, כך שידע על כל הלכה ברמב"ם באיזה נושאים היא עוסקת.
לאחר מכן, בשנה הבאה הלומד יחזור שוב על אותם מושגים שהוא כבר מכיר, יזכר שוב במה שהספיק לשכוח, וישתדל להוסיף ולשים לב לדינים הקשורים לכל מושג. אך לא לכל פרטי הדינים הקטנים, אלא רק לדינים הכלליים והעיקריים.
(לדוגמה, הבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, יבמה שעשו בה מאמר נאסרה על כל האחים, אך אפשר לבטל את המאמר על ידי גט. גנב משלם כפל וגזלן משלם קרן וחומש).
כמו כן בנוגע לסדר דברי הרמב"ם, הלומד יתבונן שוב בסדר דבריו הכללי שכבר ראה שנה שעברה, ישמור אותו היטב בזכרונו, וישתדל גם לרדת יותר לפרטים, לשים לב לסדר הפנימי שבתוך הפרקים וכו'.
וכך משנה לשנה יחזור על הישנות ויוסיף עליהם חדשות, והכל בסדר של מן הכלל אל הפרט, שהכללים יהיו קבועים בזכרון, ועליהם יוסיף וישבץ בכל פעם את הפרטים החדשים.
[1] ונקודת דבריו שם, שבושת אין ענינה חסרון מסויים בגוף או ממון, אלא חסרון כללי בכל מציאותו של האדם. כי אדם בזוי מאבד את כל תוכנו.
ובנוגע לבני ישראל, שכל מציאותם הם תרי"ג המצוות, לכן כשחסר ליהודי בידיעה של כל תרי"ג המצוות, ראוי לו להתבייש מצד זה שחסר לו בעיקר ענינו.
[2] ראה שיחת ש"פ ויקהל תשמ"ו.
[3] יצויין שאפילו את סיפור נס חנוכה טרח הרמב"ם לכתוב בתחילת הלכות חנוכה, וכנראה מהסיבה הפשוטה שנס חנוכה לא מופיע בתורה שבכתב, ולכן הרמב"ם 'לא סומך' על התלמיד שהוא מכיר את הסיפור וטורח להסביר לו את כל מה שהוא צריך לדעת.
[4] כי יתכן שההגדרה הזו אינה כוללת את כל הענינים ממש שבספרו, ולדוגמה הפרקים האחרונים של הלכות קידוש החודש שהרמב"ם כותב במפורש שהם מיועדים רק למי שמשתוקק באמת להבין את סודות הדברים.
[5] ודוגמאות לזה:
א. הלכות שבת ארוכות ביותר וכוללות ל פרקים. שכמובן חלק עקרי מהם עוסק במלאכות האסורות בשבת וכו'.
אך בהתבוננות קצרה אפשר לראות שפרקים א-ב עוסקים בהגדרות כלליות של מהי המלאכה האסורה בשבת (דין מלאכה שאינה צריכה לגופה, דבר שאינו מתכוון, פיקוח נפש וכו'), פרקים ג-ה, עוסקים בענינים הנוגעים לערב שבת (התחלת מלאכה בערב שבת שתמשך מאליה בתוך השבת, הטמנת תבשיל, הדלקת נרות). ומפרק ז עד פרק י"ט מבאר את כל פרטי ל"ט מלאכות על הסדר. בתחילה מבאר את המושג אבות מלאכות ותולדותיהן (פרק ז), ולאחר מכן עובר על ל"ט מלאכות לפי הסדר, ומבאר כל מלאכה מה פירושה, מהן תולדותיה, ובאיזה אופנים היא מותרת (ל"ח מלאכות בפרקים ח-י"ב, והמלאכה האחרונה 'המוציא מרשות לרשות' מכילה פרטים רבים המתבארים בפרקים י"ג-י"ט).
בפרקים כ"א-כ"ג חוזר הרמב"ם שוב על כל ל"ט המלאכות על הסדר, אך הפעם הוא מבאר את איסורי דרבנן שגזרו בכל מלאכה להרחיק מאיסורי תורה. ובפרקים כ"ד-כ"ו מדבר הרמב"ם על איסורי דרבנן שאינם קשורים לאחת מל"ט המלאכות, ובעיקר הוא מדבר על דיני מוקצה.
פרקים כ"ז כ"ח מדברים על איסור יציאה מחוץ לתחום (שאינו נחשב מאחת ל"ט המלאכות, ואין חייבים על זה סקילה). ופרקים כ"ט-ל מסיימים בדיני הקידוש וכבוד ועונג שבת.
וכמובן, מי ששם לב שבפרקים אלו הרמב"ם מדבר על ל"ט מלאכות דאורייתא, שבסך הכל כל מלאכה תופסת הלכה אחת עד חמש הלכות, ובפרקים אלו הרמב"ם מדבר על ל"ט מלאכות דרבנן, וגם שם כל מלאכה תופסת הלכות מועטות. הדברים יותר בהירים ומסודרים אצלו.
ב. עד"ז, הלכות אישות ג"כ ארוכות ביותר, וכוללות כ"ה פרקים.
באופן כללי מתחלקים הלכות אישות לג' חלקים. ב' פרקים הראשונים הם 'מילון מושגים' לכל דיני אישות שיתבארו בספרים נשים וקדושה. פרקים ג-ט עוסקים בדיני קידושין, כיצד נעשית האשה מקודשת לבעלה (תוכן מסכת קידושין בש"ס). ומפרק י' ואילך בדיני הנישואיןוהחובות של איש ואשתו לאחר הנישואין (תוכן מסכת כתובות שבש"ס).
ובפרטיות יותר, פרק ג' מדבר כיצד עושים קידושין לכתחילה, בכסף שטר וביאה. פרקים ד-ה מדברים על כל מיני מקרים 'יוצאי דופן' בקידושין. פרקים ו-ח מדברים במקדש על תנאי והדומה לזה. ופרק ט מדבר על קידושין שיש בהם חשש לערוה, ועל קידושין שאין עדות ברורה שהם אכן היו.
פרק י מדבר על דינים הקשורים לחתונה עצמה. פרק יא מדבר על הכתובה שהאדם מתחייב בה בעת החתונה. ופרק י"ב נפתח ברשימה של עשרה דברים שהבעל מתחייב לאשתו, וארבעה דברים שבעל מקבל מאשתו. ומשם עד סוף ההלכות הוא ביאור של אותם י"ד דברים על הסדר.
וכמובן, מי ששם לב לרשימה של י"ד הדברים שבתחילת פרק י"ב, ואח"כ הוא מפליג פרקים ארוכים אודות דינים רבים הקשורים אליהם, אך הוא זוכר כל הזמן ועוקב אחר הסדר שבדברים, הוא מבין תמיד על מה מדובר.
[6] 'מפתח' פשוט וקל להתחיל ולעקוב אחר סדר דברי הרמב"ם:
א. לפי הכותרת של הרמב"ם. ולדוגמה 'הלכות עבודת כוכבים וחוקות עובדיה'. ט' פרקים הראשונים מדברים על עבודת כוכבים עצמה, ומפרק י' ואילך מדובר על עובדי עבודה זרה וחוקותיהם. וכן 'הלכות שלוחין ושותפין', ג' פרקים מדברים על דיני שליחות, והשאר על דיני שותפות. וכן הלכות מלכים ומלחמותיהן. ד' פרקים על דיני מלכים והשאר על דיני מלחמות.
ב. לפי מנין המצוות שבראש ההלכה, שתמיד סדר הפרקים בתוך ההלכה צמוד לסדר המצוות המנויות בראש ההלכה. ובהתבוננות קלה ברשימת המצוות אפשר למצוא את הסדר ההגיוני שבה.
[7] ועל פי תורת החסידות יש לומר, זכרון הוא בחכמה, והחכמה תופסת דברים בדרך של 'ראיה' ובדרך של כלל.
הצעת דרך וסדר ללימוד וידיעת 'כל התורה כולה' על ידי ספר הרמב"ם, כרצונו ולנחת רוחו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ
ידיעת התורה כולה
הרמב"ם בחר לפתוח את ספרו 'משנה תורה' בפסוק הנ"ל, כיון שבספר זה הוא אכן נגש 'להביט' אל כל מצוות התורה.
הרבי מלך המשיח שליט"א (הדרן על הרמב"ם תשמ"ו) מתעכב על חציו הראשון של הפסוק 'אז לא אבוש', ומבאר: כאשר האדם יודע את כל המצוות כולם, אז הוא אכן לא צריך להתבייש, אך כל עוד שאיננו יודע את כל המצוות, ראוי לו ליבוש (כמובא בהערת שוליים נקודת הביאור בזה[1]).
הווי אומר בפשטות, עיקר מטרת הלימוד בספר הרמב"ם, היא ידיעת ספר הרמב"ם כולו.
ובעצם זוהי הלכה פשוטה בהלכות תלמוד תורה של אדמו"ר הזקן, שמצות ידיעת התורה שכל אחד מחוייב בה, היינו שכל אחד חייב לדעת את כל תרי"ג מצוות והלכותיהן. ובלקו"ש (חל"ו כ'-כ"ד טבת) מבואר שאפשר לקיים חובה זו על ידי לימוד וידיעת כל ספר הרמב"ם.
וכאן כמובן נשאלת השאלה, איך אפשרי הדבר. שהרי ספר הרמב"ם הוא גדול מאד, וזכרון האדם חלש מאד, ובפרט שכל אחד טרוד בענינים נוספים ולכאורה אין זמנו בידו להתפנות לכזה פרוייקט ענק של ידיעת ספר הרמב"ם כולו. ולכאורה הדרישה הנ"ל נראית בלתי אפשרית.
זאת ועוד, מי מדבר על ידיעת הרמב"ם, כשלפעמים נראה שעצם לימוד והבנת פשט דברי הרמב"ם הוא קשה. ואיך אפשר לזכור משהו שלא מבינים אותו.
למי הרמב"ם כתב את ספרו?
לפני שנציע את התשובה, כיצד אכן אפשר למצוא דרך מעשית לידיעת התורה כולה דרך ספר הרמב"ם, חשוב להקדים:
הרמב"ם מצהיר במפורש בתחילת ספרו שמטרתו היא "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה . . שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל . . שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
מכך מובן שכשהרמב"ם כתב את ספרו הוא העמיד לנגד עיניו את דמותו של הקטן בישראל, וכתב את הספר בצורה כזו ובסגנון כזה שגם הקטן שבישראל יוכל להבין את הדברים ולשמרם בזכרונו.
אפשר לחשוב ולהבין שהרמב"ם – בהיותו "אדם השלם" המסודר בכל עניניו[2] - ודאי הגדיר לעצמו את רמת התלמיד האלמוני אליו הוא מייעד את ספרו, הן את רמתו השכלית, והן את רמת הידיעות שלו.
הרמב"ם אמנם לא פירט לנו מהי הרמה השכלית של ה"קטן" עליו הוא מדבר, אך אפשר לתאר לעצמנו שהוא מתכוון לרמה שכלית של אדם ממוצע בדורנו.
[כי גם אם ברור שהגדולים של היום אינם אותם 'גדולים' שהרמב"ם מדבר עליהם, אך סביר להניח שהקטנים של היום הם לא יותר גרועים מהקטנים שבדורו של הרמב"ם, וגם הם נכללים ב'קטן' עליו הרמב"ם מדבר].
ומבחינת רמת הידיעות, הרמב"ם כתב במפורש, הוא כותב את חיבורו לתלמיד שלמד תורה שבכתב בלבד[3], וטרם פתח משנה וגמרא. וגם תלמיד כזה יכול להבין את ספרו כולו ולהתמצא בו כראוי.
ולכן לומד הרמב"ם צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שהדברים נכתבו עבורו ולפי רמתו, ואם רק יקדיש תשומת לב לדברי הרמב"ם, הוא יעמוד על משמעותם הפשוטה ברוב הענינים על כל פנים[4].
*
וכן הוא בנוגע לידיעת הרמב"ם כולו. כי אמרו חז"ל "איני מבקש אלא לפי כוחן". ולכן אם התורה דורשת מיהודי כל תרי"ג מצוות והלכותיהן, צריכה להיות קודם כל ההנחה הברורה שהדבר אכן אפשרי.
מי שאינו מאמין שהדבר אפשרי, אינו שואף להגיע לזה, והוא אכן לא יגיע. רק מי שמאמין שהדבר אפשרי, אכן ישאףליישם את הדברים, ובעזרת ה' אכן יצליח.
ובפרט כאשר לומדים את השיחה הנ"ל, מי שלוקח את הדברים של הרבי כשייכים אליו במצבו הוא, ובפרט כאשר מתבונן בדברים הנ"ל של הרבי שעיקר ענינו של יהודי זה המצוות וידיעתם, וכל עוד שאינו יודע את כל המצוות חסר לו עיקר ענינו וראוי לו להתבייש, ודאי שזה ידחוף אותו ויתן לו את התעוזה והאומץ לשאוף לדעת את התורה כולה.
כיצד ללמוד רמב"ם.
מדוע בכל זאת קשה לפעמים להבין את דברי הרמב"ם, אפשר למצוא לזה שתי סיבות:
א. אריכות הדברים וריבוי הפרטים. כאשר האדם לומד דינים הרבה סביב נושא אחד, הוא כבר מאבד את ידיו ורגליו, הוא לא מבין מה המשמעות והחידוש של כל מקרה וכל דין, והכל נהפך אצלו ל'בלגן' אחד גדול.
ולעניות דעתי, הפתרון הפשוט לזה, הוא מעקב אחר סדר דבריו של הרמב"ם. סדר דבריו של הרמב"ם הוא מופלא ומדוייק, וכאשר שמים לב לסדר הדברים, כל ריבוי המקרים והדינים מסתדר מאליו לשורה אחת ברורה ובהירה[5].
[בחלק מספרי הרמב"ם המגיד משנה והרדב"ז כבר עשו את העבודה הזו, לבאר ללומד את סדר דבריו של הרמב"ם, בתחילת ספר או בתחילת הלכות. אך זה רק על חלק מהספרי רמב"ם.
כעת במהדורה החדשה של הרמב"ם של 'מפעל משנה תורה' עמדו על הצורך הזה ועשו מלאכה שלימה, שבתחילת כל ספר ישנו ביאור על סדר ההלכות שבספר, ובתחילת כל קבוצת הלכות ישנו סיכום וביאור סדר הפרקים, ובכל פרק גופא ישנם 'כותרות' לכל קבוצת הלכות. אך בינתיים מהדורה זו הגיעה עד ספר קדושה בלבד.
אך גם מי שאין תחת ידו אותם ספרים, יכול בכחות עצמו בעיון קל לעקוב אחר סדר הדברים, לראות ולהבין[6]].
ב. סיבה נוספת לקושי ההבנה בדברי הרמב"ם, היא כאשר נתקלים במושגים שאינם מוכרים ללומד המתחיל.
אך האמת היא, שבדרך כלל זהו קושי מדומה. כי כנ"ל הרמב"ם מלכתחילה ייעד את ספרו לתלמיד שאינו מכיר את כל המושגים ההלכתיים, אלא רק את המושגים הבסיסיים ביותר כפי המוזכרים בחומש. ולכן בדרך כלל הרמב"ם מבאר קודם כל את המושגים עליהם הוא מדבר, ורק אחר כך ניגש לדבר על פרטי הדינים הקשורים אליהם.
והדוגמה הבולטת בהלכות אישות, שנפתחים בב' פרקים שלמים המבארים שורת מושגים הקשורים להלכות אישות. ואכן מי שילמד אותם פרקים ולא ישים לבו להכיר את המושגים כראוי, יתקשה אחר כך להבין את כל ספר נשים, אך אין זו אשמתו של הרמב"ם אלא אשמתו של הלומד שלא שם לבו כראוי להבין את דברי הרמב"ם.
ועל דרך זה הוא סדר הרמב"ם בכל מקום, שהוא מקפיד להבהיר קודם כל את המושגים עליהם מדבר, ורק אח"כ מדבר על הדינים.
אמנם יש ענינים שזה לא בדיוק כך. ולדוגמה, המושג 'שבועת היסת' מופיע במקומות רבים במשנה תורה אגב נושאים אחרים, אך מקומו העיקרי בו הוא נתבאר בשלימותו הוא בהלכות טוען ונטען הקרובות כבר לסוף הספר. הלומד שטרם מכיר את משמעותו של המושג, כשנתקל בו בהלכות אישות או בהלכות גזילה ואבידה, אינו מבין את משמעותו, ובמילא אינו מבין את משמעותה של כל ההלכה בה הוא מוזכר.
ולדברים האלה, צריך סבלנות. מחד גיסא לא להבהל ממושגים שאינם מוכרים, אלא לרשום אותם בצד ולחכות למצוא את פתרונם. ולאידך גיסא, כל מושג חדש שהרמב"ם מבאר, יש לשמור אותו בזכרון, לפעם הבאה שנתקל בו, ואז יהיה יותר קל להבין את הדברים. וכך מפעם לפעם ומשנה לשנה לימוד הרמב"ם נהיה יותר ויותר מובן.
איך לזכור את הרמב"ם.
ומכאן בנוגע לזכרון וידיעת דברי הרמב"ם:
א. לכל לראש, לא הכל בבת אחת, זמן רב לפנינו.
בעזרת ה' בשנה אחת אפשר לרכוש ידיעה מסויימת, כללית ושטחית בדברי הרמב"ם, הלימוד בשנה השניה יהי' חזרה על הדברים שכבר ידועים, ותוך כדי להשתדל לשים לב יותר ולהעמיק את הידיעה שתהי' יותר מלאה ויותר מפורטת, וכן בשנה שלאחר זה וכו'.
ב. צריך להיות ברור ללומד, מה אני רוצה לזכור מדברי הרמב"ם.
כי אמרו חז"ל "הוי עושה דברי תורה כללים, שאם אתה עושה אותם פרטים, הם כבדים עליך ואתה משכחם[7]". ולכן לימוד התורה צריך להיות בדרך של מן הכלל אל הפרט.
ובעניננו, בלימוד הרמב"ם יש לכל לראש מתייחס אליו כמילון מושגים של התורה כולה, שהלומד רוצה ללמוד ולהכיר את כל המושגים שעליהם הוא מדבר. לדעת מהו אשם תלוי, מהי שפחה חרופה, מהו מאמר ביבמה, ומה הוא תנאי בני גד ובני ראובן. מבלי להתייחס כלל לפרטי הדינים הקשורים לכל מושג.
כמו כן במקביל, יש לעקוב אחר סדר הענינים הכללי, להכיר את י"ד הספרים ולדעת כל הלכה לאיזה ספר היא משתייכת, ובאיזה נושאים היא עוסקת, ומה הסדר הכללי בתוך הפרקים שלה (כנ"ל).
[לכאורה זוהי משימה גדולה, אך כשפורסים אותה על שנה שלימה, זוהי משימה צנועה בהחלט].
כך שבסוף השנה בעזרת ה' הלומד יכיר את רובם ככולם של המושגים שבתורה, ותהיה לו התמצאות כללית בספר הרמב"ם, כך שידע על כל הלכה ברמב"ם באיזה נושאים היא עוסקת.
לאחר מכן, בשנה הבאה הלומד יחזור שוב על אותם מושגים שהוא כבר מכיר, יזכר שוב במה שהספיק לשכוח, וישתדל להוסיף ולשים לב לדינים הקשורים לכל מושג. אך לא לכל פרטי הדינים הקטנים, אלא רק לדינים הכלליים והעיקריים.
(לדוגמה, הבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, יבמה שעשו בה מאמר נאסרה על כל האחים, אך אפשר לבטל את המאמר על ידי גט. גנב משלם כפל וגזלן משלם קרן וחומש).
כמו כן בנוגע לסדר דברי הרמב"ם, הלומד יתבונן שוב בסדר דבריו הכללי שכבר ראה שנה שעברה, ישמור אותו היטב בזכרונו, וישתדל גם לרדת יותר לפרטים, לשים לב לסדר הפנימי שבתוך הפרקים וכו'.
וכך משנה לשנה יחזור על הישנות ויוסיף עליהם חדשות, והכל בסדר של מן הכלל אל הפרט, שהכללים יהיו קבועים בזכרון, ועליהם יוסיף וישבץ בכל פעם את הפרטים החדשים.
[1] ונקודת דבריו שם, שבושת אין ענינה חסרון מסויים בגוף או ממון, אלא חסרון כללי בכל מציאותו של האדם. כי אדם בזוי מאבד את כל תוכנו.
ובנוגע לבני ישראל, שכל מציאותם הם תרי"ג המצוות, לכן כשחסר ליהודי בידיעה של כל תרי"ג המצוות, ראוי לו להתבייש מצד זה שחסר לו בעיקר ענינו.
[2] ראה שיחת ש"פ ויקהל תשמ"ו.
[3] יצויין שאפילו את סיפור נס חנוכה טרח הרמב"ם לכתוב בתחילת הלכות חנוכה, וכנראה מהסיבה הפשוטה שנס חנוכה לא מופיע בתורה שבכתב, ולכן הרמב"ם 'לא סומך' על התלמיד שהוא מכיר את הסיפור וטורח להסביר לו את כל מה שהוא צריך לדעת.
[4] כי יתכן שההגדרה הזו אינה כוללת את כל הענינים ממש שבספרו, ולדוגמה הפרקים האחרונים של הלכות קידוש החודש שהרמב"ם כותב במפורש שהם מיועדים רק למי שמשתוקק באמת להבין את סודות הדברים.
[5] ודוגמאות לזה:
א. הלכות שבת ארוכות ביותר וכוללות ל פרקים. שכמובן חלק עקרי מהם עוסק במלאכות האסורות בשבת וכו'.
אך בהתבוננות קצרה אפשר לראות שפרקים א-ב עוסקים בהגדרות כלליות של מהי המלאכה האסורה בשבת (דין מלאכה שאינה צריכה לגופה, דבר שאינו מתכוון, פיקוח נפש וכו'), פרקים ג-ה, עוסקים בענינים הנוגעים לערב שבת (התחלת מלאכה בערב שבת שתמשך מאליה בתוך השבת, הטמנת תבשיל, הדלקת נרות). ומפרק ז עד פרק י"ט מבאר את כל פרטי ל"ט מלאכות על הסדר. בתחילה מבאר את המושג אבות מלאכות ותולדותיהן (פרק ז), ולאחר מכן עובר על ל"ט מלאכות לפי הסדר, ומבאר כל מלאכה מה פירושה, מהן תולדותיה, ובאיזה אופנים היא מותרת (ל"ח מלאכות בפרקים ח-י"ב, והמלאכה האחרונה 'המוציא מרשות לרשות' מכילה פרטים רבים המתבארים בפרקים י"ג-י"ט).
בפרקים כ"א-כ"ג חוזר הרמב"ם שוב על כל ל"ט המלאכות על הסדר, אך הפעם הוא מבאר את איסורי דרבנן שגזרו בכל מלאכה להרחיק מאיסורי תורה. ובפרקים כ"ד-כ"ו מדבר הרמב"ם על איסורי דרבנן שאינם קשורים לאחת מל"ט המלאכות, ובעיקר הוא מדבר על דיני מוקצה.
פרקים כ"ז כ"ח מדברים על איסור יציאה מחוץ לתחום (שאינו נחשב מאחת ל"ט המלאכות, ואין חייבים על זה סקילה). ופרקים כ"ט-ל מסיימים בדיני הקידוש וכבוד ועונג שבת.
וכמובן, מי ששם לב שבפרקים אלו הרמב"ם מדבר על ל"ט מלאכות דאורייתא, שבסך הכל כל מלאכה תופסת הלכה אחת עד חמש הלכות, ובפרקים אלו הרמב"ם מדבר על ל"ט מלאכות דרבנן, וגם שם כל מלאכה תופסת הלכות מועטות. הדברים יותר בהירים ומסודרים אצלו.
ב. עד"ז, הלכות אישות ג"כ ארוכות ביותר, וכוללות כ"ה פרקים.
באופן כללי מתחלקים הלכות אישות לג' חלקים. ב' פרקים הראשונים הם 'מילון מושגים' לכל דיני אישות שיתבארו בספרים נשים וקדושה. פרקים ג-ט עוסקים בדיני קידושין, כיצד נעשית האשה מקודשת לבעלה (תוכן מסכת קידושין בש"ס). ומפרק י' ואילך בדיני הנישואיןוהחובות של איש ואשתו לאחר הנישואין (תוכן מסכת כתובות שבש"ס).
ובפרטיות יותר, פרק ג' מדבר כיצד עושים קידושין לכתחילה, בכסף שטר וביאה. פרקים ד-ה מדברים על כל מיני מקרים 'יוצאי דופן' בקידושין. פרקים ו-ח מדברים במקדש על תנאי והדומה לזה. ופרק ט מדבר על קידושין שיש בהם חשש לערוה, ועל קידושין שאין עדות ברורה שהם אכן היו.
פרק י מדבר על דינים הקשורים לחתונה עצמה. פרק יא מדבר על הכתובה שהאדם מתחייב בה בעת החתונה. ופרק י"ב נפתח ברשימה של עשרה דברים שהבעל מתחייב לאשתו, וארבעה דברים שבעל מקבל מאשתו. ומשם עד סוף ההלכות הוא ביאור של אותם י"ד דברים על הסדר.
וכמובן, מי ששם לב לרשימה של י"ד הדברים שבתחילת פרק י"ב, ואח"כ הוא מפליג פרקים ארוכים אודות דינים רבים הקשורים אליהם, אך הוא זוכר כל הזמן ועוקב אחר הסדר שבדברים, הוא מבין תמיד על מה מדובר.
[6] 'מפתח' פשוט וקל להתחיל ולעקוב אחר סדר דברי הרמב"ם:
א. לפי הכותרת של הרמב"ם. ולדוגמה 'הלכות עבודת כוכבים וחוקות עובדיה'. ט' פרקים הראשונים מדברים על עבודת כוכבים עצמה, ומפרק י' ואילך מדובר על עובדי עבודה זרה וחוקותיהם. וכן 'הלכות שלוחין ושותפין', ג' פרקים מדברים על דיני שליחות, והשאר על דיני שותפות. וכן הלכות מלכים ומלחמותיהן. ד' פרקים על דיני מלכים והשאר על דיני מלחמות.
ב. לפי מנין המצוות שבראש ההלכה, שתמיד סדר הפרקים בתוך ההלכה צמוד לסדר המצוות המנויות בראש ההלכה. ובהתבוננות קלה ברשימת המצוות אפשר למצוא את הסדר ההגיוני שבה.
[7] ועל פי תורת החסידות יש לומר, זכרון הוא בחכמה, והחכמה תופסת דברים בדרך של 'ראיה' ובדרך של כלל.
(חב"ד אינפו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה